היינו הורים צעירים, ואני זוכרת שישבנו בסלון והסתכלנו על הבת הצעירה שלנו, בת ארבע, מפזזת בעליצות, לבושה בתחתונים מנוקדים פרחים כחולים, מניפה את הידיים מעלה ומטה, כמו פיית-יער, מנסה לעוף.

״אני כל כך יפה!״ היא זמזמה בחדווה. הסתכלנו אחת על השני וחייכנו, ואז ראיתי איך המצח שלו מתכווץ במחשבה מודאגת:

״יום אחד יהיה לה חבר״, הוא אמר.

״נכון״, אמרתי, ״אולי חברה״.

״נו, לא משנה״, הוא אמר, ״העניין זה שהוא יבוא אליה״.

״כנראה שכן״, אמרתי.

״והם יכנסו לחדר שלה״, אמר.

״אוקיי״, אמרתי.

״ויסגרו את הדלת״, אמר בפרצוף תוהה.

״מניחה שכן״, עניתי.

״ואני אהרוג אותו״, אמר בנחת.

הרבה שנים חלפו מאז. כמה חברים באו והלכו, דלתות נפתחו ונסגרו – ולכל החברים שלום.

אבל אני חושבת על הסיפור הזה מדי פעם, כי ההתמודדות עם ההתבגרות המינית של הצעירים שלנו היא אתגר לא פשוט. אנחנו רוצות לשמור עליהם, להגן עליהן, לדעת שהם טובים ושטובים אליהם, לחסוך להם שברונות לב, לצייד אותם בכל מה שנחוץ, לוודא שהם בטוחים – וחוץ מכל זה לחשוב על הבנות והבנים שלנו כיצורים מיניים, ממש, כאלה שפעילים-מינית, זו מחשבה מטלטלת (כמעט כמו בשבילם, לחשוב עלינו, ההורים שלהם, עושים סקס…).

אין כאן כללים מאד ברורים – לכל משפחה יש את סולם הערכים שלה, הכללים והמנהגים שלה, אבל כמו שאמא שלי, כפרה עליה, אמרה לי כשכמעט התעלפתי מהתרגשות כשהסכימה שאסע לאילת עם החבר׳ה בחופש הגדול: ״אין שום דבר שאפשר לעשות באילת ואי אפשר לעשות בחדר שלך״.

אז דבר אחד אני רוצה לומר כאן – כדאי לנו לחשוב טוב על האיסורים שאנחנו מציבים לצעירים שעדיין גרים אצלנו בבית. תזכורת מטלטלת לזה קיבלתי בפתק הזה שכתב תלמיד י״ב שלומד הרחק מהבית:

״אני והחברה שלי מתראים פעם בשבועיים ואין לנו איפה לקיים יחסי מין. לא בבתים אחד של השניה, לא ברכב ולא במקום פרטי. לפני שאנחנו נפרדים אחד מהשנייה כל אחד לדרכו, אנחנו מקיימים יחסי מין בשירותים של התחנה המרכזית (אני חייב לציין שהמקום נקי ולא עוברים שם אנשים) אנחנו עושים את זה שם מכיוון שזו האופציה היחידה שלנו. האם זה סבבה/נורמאלי?״

ואני מודה שהתכווץ לי הלב מצער וחמלה. ואמרתי לו שזה ממש נורמאלי שזוג צעיר ומאוהב רוצה לקיים יחסי מין, שזה חלק אנושי חשוב ממי שאנחנו, ושזה ״לא סבבה״ שאין להם מקום נעים ובטוח להיות בו. הצעתי שיחשוב מי יכול לסייע – אולי בן-דוד בוגר שמבין עניין, אולי איזו דודה מגניבה שאפשר לדבר איתה,אולי חברים שיוכלו לאפשר שימוש בחדר שיש בו פרטיות ונוחות וחלון, שיהיה מאוורר, ודלת עם מנעול שאפשר לסגור ושתהיה פרטיות?

ובעיקר הצטערתי שאין לי הזדמנות לדבר עם ההורים שלהם.

הייתי אומרת להם – הרצון שלכם לשמור ולהישמר, עלול לסכן את הצעירים האהובים שלכם מאד מאד.

כשאני אומרת למתבגרת שלי (במקרה המתואר כבר בגירה, בת 18 וקצת) שאסור לה לקיים יחסי מין עם החבר שלה (ובכלל), יש סיכוי גבוה שאני לא גוזרת עליה הימנעות, אלא דווקא דוחפת אותה להתנהגות סיכונית – לסקס במקומות ציבוריים, מלווים בפחד להתגלות, להיות מותקפים, בחוסר פרטיות ונינוחות, חוויה שבשום אופן אינני מאחלת לה.

אני דוחפת אותה להסתתר ולשקר ומונעת ממנה וממני את האפשרות לשיתוף מתוך קירבה ובטחון, להתייעצות ולעזרה, אם תרצה בכך.

במפגש עם הורים, לפני הרבה שנים, התלוננה אמא אחת שהבת שלה משקרת המון. ״היא כל הזמן מספרת סיפורים, משקרת לאן היא הולכת ומתי חזרה בלילה, עם מי היא מבלה ומה הם עושים. מה לעשות איתה?!״

אמרתי לה שאינני יודעת מה לעשות איתה, אבל בזוכרי את הפעמים בהם אני שיקרתי להורי, אני ממליצה לה להתבונן במראה ולגלות – מה הם הדברים שהבת שלה לא יכולה להגיד לה? מה היא נאלצת להסתיר, כדי שלא יענישו אותה, יתאכזבו ממנה, יכעסו או ילעגו לה?

כמונו, כשהיינו בגילם, הם לא רוצים לשקר, להסתיר או להתחבא.

הם רוצים ורוצות מקום בטוח, להיות בו אהובים, רצויים, מוערכים ובטוחים. זה מה שאנחנו רוצות להציע להם, לא?