מדי פעם, בסדרה של מפגשים, אנחנו פותחים ביחד את קופסת השאלות.

הכללים די פשוטים: מותר לשאול הכל, אם השאלה אנונימית, היא מיועדת לדיון בקבוצה. אם השאלה חתומה בשם, סימן שמתבקשת תשובה אישית (ואל תדאגו, אני כבר אמצא את הדרך אליכם, אפשר גם להשאיר מספר טלפון לווטסאפ).

כל כך הרבה סיפורים יפים ומרגשים כבר יצאו מקופסת הפלאים הזו…

לפני שנים ספורות, במפגש אחרון עם תלמידי כיתה ח׳, (אחרי סדרה ארוכה של מפגשים שהתחילה עוד בכיתה ה׳), פתחתי פתק אחד, מקופל אלף פעמים:

״אז איך מענגים נערה?״

אני נושמת עמוקות (בלב). במחשבה הראשונה שוב מקללת את מרחב הפורנו הארור. 

אבל במחשבה שניה, הוא הרי כתב ״לענג״. לא המילה הדוחה ״להזרים״. 

כלומר יש פה כוונה טובה – לגרום עונג, לשמח.

לא לתחמן, להבקיע, לנצל.

והתשובות הכי טובות בעיני, הן בפרספקטיבה הרחבה.ֿ כלומר להשתמש בדוגמאות שמרחיבות לשאר תחומי החיים. כבר אמרנו שמיניות איננה קופסה נפרדת…

אלה התשובות הכי בהירות ומובנות, אלה ניתנות לעיכול ולזכרון לאורך זמן.

אז עניתי כך:

״הי, זה בעצם פשוט מאד.

מי הנערה?

היא אוהבת פלפל ובצל בסלט?

מעדיפה בריכה או ים?

סרטי אקשן או בעיקר סרטים רומנטיים?

בכל מקרה, הרי כשמכירים מישהי טוב, יודעים טוב יותר מה משמח אותה״.

אני משערת שהוא (וכנראה גם חלק מהאחרים) חיכו לתשובה נוסחתית. מין ״כוריאוגרפיה כזו״ של נשיפה אחת באוזן, שתי נשיקות במורד צוואר ו…

אבל היתה לי הרגשה שהיתה בחדר גם הקלה גדולה, הבנה ורגיעה.

אז – פלפל אדום בסלט?