אמרתי להם ככה: בכל פעם שאתם עונים על השאלה "מה נשמע?" תשובה כנה, לא האוטומט של "הכל דבש, הכל סבבה, מעולה" (אלא אם זה ככה כמובן…) – אתם מחוללים שינוי בעולם.

44 גברים צעירים. 44 זוגות עיניים פקוחות, שאלות מצוינות, מחשבות מתגלגלות.

מכינה קדם צבאית.

סדנה של שש שעות לקראת סיום, מדברים על רגשות.

אני שואלת: "מתי אתם מצליחים להגיד שקשה לכם? לבקש עזרה?"

מושכים כתפיים – זה לא מתאים. בשביל מה. לא טוב להיות חלשים.

"למי היה רגע קשה בחודש האחרון? בשבוע האחרון? היום?" לאט לאט הידיים מתרוממות. מסתכלים מסביב, כמה חיוכים מתרחבים, אבל גם כמה עיניים עצובות.

אמרתי: בכל פעם שאתם אומרים: "קשה לי", אתם מראים את עצמכם, את הלב שלכם, וזה כל כך מזמין להתקרב… אבל מעבר לזה אתם מאפשרים גם למי שמולכם להגיד שקשה לו. אתם מחלצים אותו מהכלא של "הכל בסדר".

אחד מהם אומר: "אני גדלתי בבית שהיה בו מקום לרגשות. אמרו לי: אתה תמיד יכול לבוא כשקשה לך ולספר, לבכות, כמה שאתה צריך. אבל בחוץ – לא. בחוץ אל תבכה."

אמרתי: "נשמע לי שדאגו לך. רצו שיהיה לך מקום בטוח וידעו איך מתייחסים בחוץ לבנים שמראים את הרגשות שלהם, שבוכים…

תארו לכם שבמקום להתאים את ההתנהגות שלנו לחברה הדכאנית בחוץ, היינו משנים את החברה שתתאים לאנושיות שלנו…"

עוד עיניים מתרוממות, מסתכלים קצת אחד על השני.

הצעתי: "אתה יכול להרחיב את המקום הבטוח הזה, שלא יתקיים רק עם המשפחה, להוסיף חברים, בת זוג או בן זוג, חברים מהמכינה… ועוד, ועוד…"

"בבית יש לי שני חברים כאלה" הוא אומר "אבל איך מייצרים את זה במקום חדש, כאן, למשל, או בצבא?״

אני עונה: "אפשר להתחיל בעדינות, כששואלים מה נשמע ולא "הכל דבש", להגיד משהו כמו: "האמת – לא קל".

המצח שלו מתקמט לרגע, והוא מביט בי ואומר: 

"אה!" פשוט להגיד: "וואלה, קצת קשה…       אבל בסך הכל סבבה".

(נו, אז יש עוד קצת עבודה לעשות. לא הכל סבבה. תבדקו בלשונית תכנית הכשרה מקצועית ובואו לשנות את העולם)