בעשר הפעמים הראשונות שראיתי את זה – בכיתי.

כשאני מראה את זה בסדנאות מתבגרים – תמיד  יש כמה שפשופי עיניים מהירים להעלים את הדמעות. במפגשי הורים – נותנים להן לזרום.

אני חושבת שזה נוגע לנו במקום עמוק וסותר-ייאוש, במאגר התקווה ״לשעת חירום״.

התקווה שאנשים יכולים להשתנות, שילדים יכולים לקבל מההורים שלהם בדיוק את התמיכה שהם זקוקים לה, שיש גמישות והיא תנצח את הדיכוי ושחלק מהחוקים, לפחות חלק, צריכים להתבטל כבר.

ואחרי שתראו, קיראו את ההערה הזו:

זה סרטון חשוב וטוב, ואני יודעת מנסיוני שהוא ״עושה עבודה״ מצוינת בסדנאות מגדרת אבל הוא לא חף מבעיות. זו שהכי מבאסת אותי היא שגם כאן, עדיין נופלים לסטריאוטיפ המגדרי העתיק של ״אמא מכילה, רכה ומבינה – ואבא קשוח, נוקשה ומעניש״.

אגב – אני קוראת לו ״שמלה זו רק שמלה״.